לישראל שד"ב 952 נ' בוארון

החלטה

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל אפרת אידר-ינון, שניתנה בתיק הוצאה לפועל מס' 16-14013-01-7 ביום 18.9.13, לפיה נדחתה בקשת המבקש להחייאת התיק שנסגר מחוסר מעש.

תיק ההוצאה לפועל נפתח בשנת 2001 לצורך ביצוע פסק דין שניתן כנגד המשיב.

בשנת 2006 עזב המשיב את הארץ.

ביום 12.12.06 הוצא כנגד המשיב צו עיכוב יציאה מן הארץ וצו העיכוב חודש על ידי רשמי ההוצאה לפועל מדי שנה עד לשנת 2010.

ביום 14.11.10 דחתה כב' הרשמת ליאת הר ציון את בקשת המבקש לחידוש צו עיכוב היציאה. בהחלטתה קבעה הרשמת כי בנסיבות המקרה ניתן לקבוע כאפשרות סבירה ביותר שמרכז חייו של המשיב אינו בישראל, ולפיכך לאור ההלכה הפסוקה לא ניתן לעכב יציאתו אף אם יחזור ארצה לביקור.

ביום 4.6.13 נסגר תיק ההוצאה לפועל מפאת חוסר מעש.

ביום 12.9.13 הגיש המבקש בקשה להחייאת התיק ובמסגרתה עתר למתן צו עיכוב יציאה מהארץ. ביום 30.9.13 דחתה הרשמת אידר-ינון את הבקשה להחייאת התיק תוך שהיא קובעת כי "אין חולק כי החייב העתיק את מקום מגוריו לחו"ל, הזוכה הטיל עיקולים ודבר לא נתפס, מאז החייב לא שב ארצה ולכן ברי כל לא נוצר בארץ כל מקור אחר ממנו ניתן לגבות. הגם שישוב החייב ארצה הרי לא ניתן יהיה לעכבו מחמת הסיבות שפורטו בהחלטת כב' הרשמת הר ציון ונוכח הלכות תושב חוץ. יובהר כי בשנת 2009 לא ננקטו הליכים לרבות הליכי מידע".

לטענת המבקש, מדובר בחייב שברח מן הארץ תוך הותרת חובות עצומים וכפי הנראה השתקע בארצות הברית ומאז ועד היום לא שב ארצה. עוד טוען המבקש כי לא עלה בידו לאתר נכסים או כספים של המשיב חרף נקיטת הליכים גבייה רבים. בנסיבות אלו טוען המבקש כי לא נותר לו אך לעתור לצווי עיכוב יציאה מן הארץ, שחידושים התבקש אחת לשנה בהתאם לסעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל. המבקש טוען כי דחיית בקשתו למתן צו עיכוב יציאה יש בה משום פרס למשיב אשר הצליח לברוח מנושיו ולהותיר אחריו חובות רבים, מבלי שניתן יהיה לנקוט כנגדו הליך אפקטיבי לגביית החוב.

בהתאם להחלטתי מיום 21.10.13 הגיש המבקש הודעה לבית המשפט, ובה הבהיר כי המשיב עזב את גבולות הארץ ביום 17.6.06 ועל-פי ממצאי חקירה שערך המבקש בשנת 2012, המשיב לא חזר ארצה מאז ועד היום.

הבסיס להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ, מכוח סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, הינו שיש יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פירעונו.

ההלכה הפסוקה קובעת כי עיכוב יציאתו מן הארץ של תושב זר תעשה רק במקרים מיוחדים ובנסיבות כבדות משקל השקולות כנגד העובדה שמדובר בתושב חוץ (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שביעית 2012), עמ' 515; בר"ע 7208/93 מירה וייסגלס נ' מאיר וייסגלס, פ"ד מח(4) 529). הלכה זו מיוסדת על זכותו של תושב החוץ לתנועה חופשית שהוכרה כזכות חוקתית מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אולם, מול זכותו של המשיב לחופש התנועה, עומדת זכותו הקניינית של המבקש לקבל את שנפסק לטובתו וכן את האינטרס הציבורי שפסקי דין של בית המשפט יכובדו ויוצאו לפועל.

בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה, כי הרשמת קיימה איזון נאות בין הזכויות האינטרסים הרלוונטיים בהחלטתה, בשים לב לעובדה שהמשיב עזב את הארץ לפני כ- 7 שנים ומאז ועד היום לא שב ארצה, אף לא לביקורים. בנסיבות אלו ניתן לקבוע כי מדובר באינדיקציה ממשית לכך שהמשיב העתיק את מרכז חייו וענייניו מישראל. בנוסף יש ליתן את הדעת לכך, שגם לגירסת המבקש אין למשיב נכסים או מקור הכנסה בישראל ומשכך לא תהיה תועלת בעיכוב יציאתו באופן שיסייע בפירעון החוב.

משכך צדקה הרשמת משלא נעתרה לבקשת המבקש להחייאת התיק לצורך הוצאת צו עיכוב היציאה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה חשון תשע"ד, 29 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: